הפוך לעמוד הבית
מכון התקנים הישראלי  מכון התקנים הישראלי
wfeo  World Federation
of Engineering Organizations
מנורה מבטחים פיננסים   מנורה מבטחים פיננסים
הבנק הבינלאומי הראשון  הבנק הבינלאומי

שערי
חליפין
שינוי אחרון: 17.10.2017
יחידות מטבעהשער
סל המטבעות
דולר3.509
אירו4.129
ליש"ט4.629
100 יין3.129

פסגת התבור - אלי תבור זכה בפרס אופיר למפעל חיים
מאת: אולגה פרסמן

בחודש ספטמבר 2012 עלה העיתונאי והתסריטאי, אלי תבור, לקבל את פרס אופיר למפעל חיים כתסריטאי של הסרטים שהפכו לחלק מחוט השדרה של הקולנוע הישראלי.

לצד עבודתו העיתונאית והקולנועית, עמד תבור כ-25 שנים מאחרי כתיבת העיתונים המקצועיים של לשכת המהנדסים והאדריכלים. כעת, כשהוא מלווה בילדיו ונכדיו הגאים ובהכרה לה ייחל, הוא מסביר בראיון מיוחד את החיבור שלו לעדות המזרח, מספר על המאבקים החברתיים בראי סרטיו, ומוסיף את דעתו על הקולנוע הישראל של היום.

בתמונה: זאב רווח מעניק לאלי תבור את פרס אופיר למפעל חיים, חיפה, ספטמבר 2012

שלשה עשורים חלפו מאז כתב אלי תבור את תסריטו האחרון, אך רבים מהם חיים עד היום. הם חיים בדמותו של אלכס בן ה-13 שהתאהב בלולה, חיים באהבות של בנצי וביתר הדמויות שמופיעות לאורך 21 תסריטיו אשר הפכו ליצירות קולנועיות. הדמויות של תבור, כמו גם העלילה ומטבעות הלשון מוטבעים היטב בדי-אן-איי של הישראליות. כשצולמו סרטיו טרם הומצאו פרסי אופיר, אך אין זה מפריע לדור רביעי לדקלם טקסטים שלמים מתסריטיו.

תבור נחשב לאחד התסריטאים הפוריים ביותר של הקולנוע הישראלי. בין היתר כתב את רוב הסרטים מסדרת אסקימו לימון: "אסקימו לימון" (1978), "יוצאים קבוע" (1979), "שפשוף נעים" (1981), "ספיחס" (1982), "רומן זעיר" (1984) והרימו עוגן (1985), לצד סרטים כמו "כל ממזר מלך" עם אורי זוהר (1968), "סלומוניקו" (1972), צ'ארלי וחצי" (1974), חגיגה בסנוקר (1975), "סרט וארוחת בוקר" (1977), "אמי הגנרלית" (1979), אלכס חולה אהבה (1979) ועוד רבים אחרים. אולם לפי מבטיו בטקס חלוקת הפרסים שהתקיים בחיפה, נראה כי מכל הישגיו - יצירות המופת שלו הם אחד-עשר נכדיו, תשעה מהם התלוו אליו לאירוע.

איך הייתה החוויה של לקבל הכרה לאומית כשאתה בחיק המשפחה?
"הייתה לי הנאה מהגאווה שאני מעניק לילדים ולנכדים. האהבה של הנכדים שלי שווה את הכל. הם אפילו רבו על מי יישב לידי. אני פוגש גם שכנים שלא ידעו בכלל שאני תסריטאי. שמחתי על החשיפה משום שכעת יכירו אותי גם כתסריטאי ולא רק כעיתונאי."
זכייתו של תבור בפרס היוקרתי אינה רק הישג אישי אלא גם אבן דרך עבור קהילה מקצועית שלמה, מאחר והוא התסריטאי הראשון שזוכה בפרס על מפעל חיים. "כל השנים בהם אף תסריטאי לא זכה יוצרות תחושה כאילו לתסריטאי אין חלק ביצירה הקולנועית", מדגיש תבור. את תסכולו חלקו תסריטאים רבים נוספים, וכך החליט השנה איגוד התסריטאים להתערב ולבקש מהאקדמיה לשקול תסריטאי לפרס. באקדמיה הסכימו וביקשו מהאיגוד המלצה. שמו של תבור אמנם עלה במהירות, אלא שלמרבה האירוניה תבור, מעולם לא היה חבר באיגוד ולמעשה עד אותה נקודה לא ידע כלל על קיומו.

גפילטע ומפרום
"הוא אמנם מבית פולני, אבל הוא ספרדי של כבוד", אמר זאב רווח כשעמד על הפודיום בטקס הענקת הפרסים. רווח, שכיכב אף הוא בסרטיו של תבור, סגר באופן סימבולי מעגל ארוך שנים של דיונים בדבר ייצוגיות הספרדים בסרטי הבורקס. "עדות המזרח הזדהו עם הדמויות. אדם לא יכול להזדהות עם דמות הנלעגת בעניו", מסביר תבור. "הסרטים האלו תרמו למהפכה החברתית. הבמאי בועז דוידזון היה זה שהמציא את המינוח 'סרטי בורקס' ולא ראינו בוז או עלבון ביצירתם. במבט לאחור אנחנו רואים מה הם תרמו והעובדה שהם חיים עד היום- היא סיבה לגאווה."

בתמונה: אלי תבור וזאב רווח

הכינוי "מרוקאי של כבוד" דבק בתבור ב-1955 עם תמיכתו ביוצאי עדות המזרח אשר פרשו מהמפד"ל והקימו מפלגה חדשה. תבור, שהתחבר לאידאולוגיה החברתית שלהם, נתן להם את תמיכתו והם בתמורה העניקו לו את ה'תואר'. "אני מבשל הרבה בבית. לצד גזר מתוק פולני או פטה כבד, אני מכין מפרום ומאכלים מרוקאים. אני מכיר את השפה, התרבות, המנטליות וכל השנים התחברתי אליה יותר. זו המוסיקה שלי, זה ההוויי שלי ועם זה אני מזדהה. לאחרונה כשחשבתי לאחור נזכרתי שאני תמיד הייתי מחובר לעדות המזרח- בלימודים ישב לידי מי שהפך להיות הטייס הספרדי הראשון, החבר הכי טוב שלי בגימנסיה היה מבית יווני ועוד אנשים חשובים אחרים בחיי היו ממוצא מזרחי."

לו היית כותב היום- אילו עדות היו מככבות?
"היום היו אלה הרוסים- המתח בין העולים הוותיקים לחדשים, אך הנושא העדתי בימינו פחות במרכז- היום מדברים יותר על החיכוך הדתי-חילוני."

הסרטים שלך מזוהים מאוד עם הישראליות, מצד שני הם הצליחו גם במדינות עם תרבות ומנטליות שונה לחלוטין. איך אתה מסביר את זה?
"מפיץ יהודי ממינכן הביא את סדרת אסקימו לימון לגרמניה והיא הפכה להצלחה מסחרית. לאחר מכן מכרו גם לאיטליה, ספרד ויפן, שם הוא היה שובר קופות של ממש. אנחנו גם לא הצלחנו להבין מדוע. כששאלנו אנשים שיצאו מבית הקולנוע, הם ענו לנו שזה בדיוק מה שקרה להם. תהליך אמריקניזציה היה דומה מאוד במדינות האלה - המוסיקה, הבגדים- ולכן יכלו להזדהות. זו גם הסיבה לכך שהגרסא האמריקאית לסרט, שניסה לעשות מנחם גולן, לא הצליחה. האמריקאים מן הסתם לא עברו אמריקניזציה. לא היו חלק מהתהליך הזה."

כל הסיפורים נמצאים כבר בתנ"ך
תבור טען במספר הזדמנויות כי בניגוד ליצירתיות שאחרים מנכסים לסרטיו - הוא טכנאי ולא אמן, ובאשר לעלילה- מדובר בסך הכל במחזור של סיפורים. "אני יודע כללים", הוא מסביר. "במאי ותסריטאי מדברים בשתי שפות שונות. במאי מדבר בשפה של סימנים - זו התמונה ומה שהצופה רואה. הבמאי רואה את התמונות. כתיבה לעומת זאת, זו שפה של סמלים שמחליטים עליהם. אתה חייב לכתוב את שפת הסימנים בשפת הסמלים. הטכניקה הזו דומה מאוד בכתיבת תסריט וכתיבה עיתונאית."
הטענה שלו בדבר החזרה העלילתית מעוגנת בקולנוע העולמי. "התסריט של אלכס חולה אהבה - על הילד המאוהב שמשמיד מכתבים שמגיעים לאישה שאינה יודעת אם בעלה חי או מת, הופיע גם בסרט איטלקי על ילד בן 12 בצפון האדריאטי שראיתי במקרה לאחרונה. העלילה על קצין מצרי וחייל ישראלי אשר נאלצים בעת מלחמה לשרוד על ידי שיתוף פעולה- כעבור 15 שנה אני רואה סרט הוליוודי על חייל יפני ואמריקאי שהולכים לאיבוד ועל מנת לשרוד בג'ונגלים, חייבים לשתף פעולה. אי אפשר להמציא, אלא רק לכתוב וורסיות - כל הסיפורים נמצאים כבר בתנ"ך. את "קומדיה של טעויות" של שייקספיר עשו 1500 פעם, חגיגה בסנוקר זו בסך הכל רק אחת הווריאציות. הסיפור הנצחי הוא - בחור פוגש בחורה, השאלה היא רק איך מפתחים את זה."
הגישה הטכנית של תבור הייתה כנראה זו שהפכה אותו לקולנוען מהסוג הנדיר - נטול אגו. בתום כתיבת התסריטים לא היה רואה אפילו את הצילומים- רק את הסרט המוגמר. "אני לא נלחם על כל משפט ולא בא בטענות. הסרט הוא סרט של הבמאי. יש במאים כמו פרדי שטיינהארט שביים את "סרט וארוחת בוקר". בדיעבד גיליתי שהוא לא סטה מילה אחת מהתסריט. אמנם נוח יותר לעבוד עם במאים כאלה, אבל אני מעריך יותר במאים כמו בועז דוידזון. הוא גאון והמוח שלו כל הזמן עובד. כשעבדנו ביחד, היינו נפגשים כל יום בלובי של בתי מלון ומדברים כמה שעות. זו הייתה הפריה הדדית. לאחר השיחה הייתי כותב בלילה את מה שסיכמנו, אבל בבוקר למחרת הוא היה אומר - עזוב את מה שכתבת, יש לי רעיון יותר טוב והכל היה מתחיל מהתחלה.

מבין כל התסריטים שכתבת, יש אחד שאהוב עלייך במיוחד?
"הסרט הכי אישי עבורי הוא 'אסקימו לימון' - זה הסיפור המשותף שלי ושל בועז דוידזון, אבל אני הכי גאה ב"כל ממזר מלך", משום שהוא סרט הוליוודי של ממש. לאורי זוהר שביים אותו היה מזל - מיד לאחר שסיימנו את התסריט היה תמרון בסיני והיו שם אלף טנקים. לאף במאי הוליוודי בעולם לא היו אלף טנקים. לא פלא שעד היום מקרינים את הסרט."

בורקס להמונים
הסרטים של תבור הפכו לנושא פורה למחקר אקדמי. מוסדות מכובדים להשכלה גבוהה מעבירים קורסים בניתוח הסרטים על מנת להתחקות אחר התרבות של אותה תקופה כפי שבאה לידי ביטוי בסרטי הבורקס. תבור ספק משועשע, ספק מרותק מכך שכל שורה שכתב בחדר בית מלון לפני עשורים רבים, הופכים למושא מחקר. "זה נותן הרבה פרנסה לאקדמאים", הוא אומר בחיוך. "באוניברסיטה הפתוחה יש קורס על סרטי בורקס, שלא לדבר על כל המאמרים האקדמאים באורך 20 עמודים שמנסים לנכס לנו דברים שלא חשבנו ולא חלמנו. לכתוב את המאמר לוקח יותר זמן מלכתוב את התסריט."
בתמונה: אלי תבור בביתו אוחז בפסלון פרס אופיר

מה דעתך על הקולנוע הישראלי של היום?
"אני בא מעידן אחר. בזמני לא היו קרנות שתמכו ביצירה קולנועית. קולנוע חייב היה להיות מסחרי. המפיקים קבעו איזה סרטים הם רוצים והזמינו את התסריט. פעם פנה אליי מפיץ שרצה שבנו יביים סרט. כתבתי את התסריט במשך לילה אחד ואפילו מעולם לא ראיתי את הסרט". היום ללא ספק הקולנוע שייך ליוצרים ולקרנות שמאפשרות את זה. רמה בורשטיין לדוגמא, אמרה שעבדה על התסריט חמש שנים, על "בלדה לאביב הבוכה" עבדו עשור. כמובן שכשיש זמן- אפשר לשפר. אני את רוב הסרטים כתבתי בתוך חודש."

אבל לפחות קצב הכתיבה הזה אפשר לך להתפרנס מכתיבת תסריטים?
"אי אפשר היה להתפרנס מכתיבת תסריטים - לא אז ולא היום. השגיאה של חיי היא שלא האמנתי שיהיה לסרטים האלו הד כזה, לכן כשהציעו לי מזומן מול אחוזים - תמיד ביקשתי מזומן. יחד עם זאת, אני גם לא כל כך מצטער על זה - זה לא היה משנה את האופן בו אני חי."

איזה סרט היה צריך לזכות להערכתך?
"'בלדה לאביב הבוכה' היה צריך לזכות. היו הרבה סרטים טובים וכיף שיש יוצרים, אבל הם מכוונים לזכות בפסטיבלים ולא מושכים קהל. היום סרט מצליח מאוד מגיע בקושי לשלש מאות אלף צופים. לעתים יש סרטים שזוכים, אך בפועל ראו אותם שלשת אלפים אנשים. הפרס האמיתי הוא הצופה שמוציא כסף וקונה כרטיס."
אולי משום שהיום הקהל פחות צמא לסרטים ישראלים.
"אני לא חושב. גם אז לא רצו לראות סרטים מקומיים - היה שם לא טוב לקולנוע הישראלי. היו במאים שלקחו סרטים פרסיים וצילמו את אותו הדבר רק בעברית. היו הרבה סרטי זבל."

מה בכל זאת חסר לדעתך בקולנוע הישראלי של היום?
"בקולנוע האמריקאי לדוגמא חייבים בחמש הדקות הראשונות של הסרט להגדיר על מה מדובר - על מה הסיפור. מדוע "העולם מצחיק" זכה רק בפרס אחד? משום שעוברות שלשת רבעי השעה עד שמבינים על מה הסרט. מעבר לכך, בסרטים ישראלים יש סצנות שלא אומרות כלום. זו הרעה החולה של הקולנוע הישראלי."

מעבר להיבט הטכני, העובדה שבקושי שני סרטים נגעו השנה במאבק לצדק חברתי היא מוזרה בעיניי. אני לפני שלושים שנה עסקתי כבר במאבקים חברתיים בסרט 'סלמוניקו'. סלמוניקו השני מתאר את מה שקורה היום לקשישים. ב'סרט וארוחת בוקר' זוג מתאהב ולא יכול להשיג דירה עד שהאהבה בסוף מתפוררת. הסרטים הקדימו ב-30 שנה או שאולי ההפגנות איחרו ב-30 שנה."

מהנדס של כבוד
"התסריטאות הייתה חלטורה", אומר תבור בטון חצי מתנצל. "לא חלמתי להיות תסריטאי, אנסו אותי להיות". התסריטאות הייתה סוג של פילגש זמנית שתבור נהנה מדי פעם מפירותיה. אהבתו האמתית הייתה ונותרה עד היום לעיתונות - אך נראה כי ההתרפקות שלו על ההישגים המרשימים ב"ידיעות אחרונות" ו"העולם הזה", לא הותירו אותו שאנן באשר לעתידה של העיתונות המודפסת. כשנשאל על הפיטורים ההמוניים בכלי התקשורת ובפרט בעיתונות הכתובה, הוא עונה נחרצות: "זה טבעי, כמו המהפכה התעשייתית. זו דרך כל בשר. כמו שהחיים שלנו מתכלים- כך גם זה. היום העיתונות הכתובה לא מחדשת שום דבר".

תבור היה סוס עבודה מהסוג שכבר לא מייצרים. נטול מניירות, הוא לקח מגוון עבודת כתיבה שהיה בו הפוטנציאל להביא פרנסה הביתה. "אני מבית פולני", הוא אומר בגאווה, "לימדו אותי לא להגיד לא- לכן אמרתי להכל כן". כ-20 שנים היה כתב ועורך "העולם הזה", שני עשורים נוספים היה כתב בכיר ועורך חדשות ב"ידיעות אחרונות", לרבות אפיזודה ככתב החוץ בניו-יורק, משם גם ערך מקומון בעברית בשם "ישראל שלנו". תבור כיכב בשעשועון הטלוויזיה "זה הסוד שלי" בשנות ה-80 והנחה ברדיו את התכנית "שלוש ארבע לעבודה". הוא ערך את מגזין התיירות "רואים עולם" ומגזין שיפוץ הדירות "בית לעניין".
אולם יותר זמן מכל תפקיד אחר- בילה בלשכת המהנדסים והאדריכלים בישראל, כשבמשך שני עשורים וחצי שימש כעורך כתבי העת של הלשכה. "25 שנים עבדתי שם", נזכר תבור. "היו אז 12 אגודות מקצועיות פעילות וכל אגודה הוציאה עיתון רבעוני. בנוסף לעיתונים נוספים, הייתי מוציא מדי שנה 60 עיתונים מקצועיים ללשכה. עם המעבר לאינטרנט הכתבות המקצועיות מתפרסמות באתר האינטרנט של הלשכה, שם מופיעות עד היום כתבות של תבור.

במה שונה עבודה עם מהנדסים? המהנדסים זה עם קשה, הם בדרך כלל לא יודעים לכתוב ולהוציא מהם כתבה זה כמו להוציא מים מהסלע. עם השנים הרבות בהן התעמקתי בתחומים השונים של ההנדסה לצורך הכתבות, הייתי יכול להיות מהנדס בעצמי ואני יודע לשאול את השאלות הנכונות. אתה לומד בתהליך ואהבתי את זה."
ולמה בכל זאת הפסקת לכתוב?
"כל השנים הייתי כל כך עסוק שלא היה לי זמן לילדים, אז מה שלא השקעתי בילדים- אני משקיע היום בגידול הנכדים. יש ב'סלמוניקו' משפט: 'ככה כמה אתה נותן, ככה כמה אתה מקבל'. ככל שמשקיעים יותר, מקבלים יותר. זה מה שאני משתדל לעשות."

לשכת המהנדסים והאדריכלים מברכת את אלי תבור לרגל הזכייה בפרס אופיר למפעל חיים ובהזדמנות זו מודה לו על עבודה מקצועית משותפת רבת השנים.


בתמונה: אלי תבור בחיק המשפחה



שלח לחבר
שתף





 

 

 

 

 

 
Google